במשך שנים הייתי הטיפוס ה"תמיד עסוק". דחיתי הזמנה אחר הזמנה, כי העדפתי להשקיע את הזמן הזה בעבודה, לבד, להתקדם בפרויקטים שלי.
זה לא ניכר מיד. ואז יום אחד אתה מרים את הראש: החברים הפסיקו להזמין, והקשרים כבו בלי מריבה, פשוט מתוך השתיקה. וכשהבדידות מתחילה לדפוק בדלת, ואתה רוצה להצית מחדש את אותן חברויות שהשעית, אתה מגלה שזה כבר קשה. שם הבנתי משהו: בנייה מחדש של מעגל חברתי לא מאלתרים, אלא עובדים עליה.
מה עשיתי, באופן מעשי
במקום להלקות את עצמי, עשיתי את מה שאני יודע לעשות טוב: לחקור. במשך מספר חודשים אספתי את המחקרים המדעיים הרציניים על חברות ועל הקשר החברתי, עבודותיהם של ג'פרי הול, רובין דנבר, ליאון פסטינגר, רוברט זאיונץ ואחרים. והשתמשתי בהם באמת: שזרתי מחדש חברויות שהזמן שחק, ויצרתי חברויות חדשות.
משם נולדה שיטת 200 השעות. זה מה שהייתי רוצה שיושיטו לי באותו רגע: אותם מחקרים מומרים למעשים מוחשיים, שבהם כל יחידה הולכת בעקבות אותו חוט מקשר, להקדיש את זמנך בכוונה כדי לבנות ולבסס את הקשרים שלך.
בין אם הבדידות היא בחירה ובין אם לא, היא אינה גזירת גורל.
מה שאני מאמין בו
אני לא חושב שחברות היא מתנה השמורה לבודדים. היא מיומנות, עשויה משעות ומתנועות חוזרות, וכל מה שהוא מיומנות אפשר ללמוד. וזה בדיוק הנושא של מה שאני חולק כאן: שיטה ברורה, כנה, עם אחריות ל־30 יום.